מקורותיו המודרניים של הסכסוך העברי (יהודי) – ערבי (מוסלמי) מתחילים ב-1882, עם הגל הראשון של חזרת היהודים למולדתם העתיקה. ארץ הקודש, כפי שמכונה ארץ ישראל בפי היהודים והנוצרים, הייתה מחוז פרימיטיבי באימפריה העותומאנית (תורכית), מיושבת בדלילות, רובה מדבר וביצות. קנית אדמות ועיבודם החקלאי, כמקור הפרנסה העיקרי של המתיישבים היהודים, כונתה ע"י התנועה הציונית (ציון – כינוי תנ"כי – פיוטי לארץ ישראל) בשם כיבוש השממה. זו הייתה הדרך להקניית ערכי לאום לעם שאיבד את אדמתו וחוזר אליה. בין 1882 ל-1948 עלה מספר היהודים מ-20,000 ל-650,000, איום של ממש מנקודת מבט ערבית אשר שללה את הקשר ההיסטורי שבין היהודים לפלשתינה (מונח רומי ליהודה, ארץ היהודים). ב-1949, עם תום מלחמת העצמאות נגד ארבע מדינות ערב (מצריים, ירדן, סוריה ולבנון) שפלשו לאזור שהוכרז ע"י האו"ם כשטח המדינה היהודית, חתמה ישראל עימן על חוזה שביתת נשק. שורטט קו שביתת נשק – הפסקת אש (עד למלחמה הבאה) ולא גבול. לישראל לא היה גבול כיון שקיומה לא הוכר ע"י שכנותיה דורשי רעתה בכל שטח שהוא. באפריל 1950 הכירה ממשלת בריטניה במדינת ישראל (20,770 קמ"ר, כשטח מדינת ניו-ג'רסי, ארה"ב, או מחצית משטח שוויץ) להוציא את ירושלים, ובכבוש הירדני של רוב שיטחה של מרכז פלשתינה אותה פינתה שנתיים קודם לכן, עם סיום המנדט. אזור הכיבוש הירדני, עד 22 ק"מ מחוף ימה של תל-אביב, כונה "הגדה המערבית" (של נהר הירדן) וזהה לחבלי יהודה ושומרון התנ"כיים. בשטחי הכיבוש הירדני והמצרי (רצועת עזה) לא הוקמה מדינה ערבית-פלשתינית. ערביי פלשתינה המנדטורית קבלו נתינות ירדנית אך לא אזרחות מצרית. בין השנים 1948-1967 תקפו יחידות טרור ערביות-פלשתיניות את מדינת ישראל כחלק מהמאבק ל"שחרור פלשתינה", כלומר לחיסולה של מדינת ישראל טרם מלחמת ששת הימים (יוני 67) ולפני שמדינת ישראל שלטה ב"גדה המערבית" וברצועת עזה. הדמות המפורסמת ביותר שעמדה בראש הארגון אשר שם לו למטרה לחסל את מדינת ישראל היה יאסר ערפאת, ראש ארגון "אל-פת"ח", המזוהה עם "הארגון לשחרור פלשתין" ומחליפו כיום בהנהגה הוא יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, המכונה אבו-מאזן. (הארגון הדתי-מוסלמי: החמאס, המייצג לפחות שליש מהאוכלוסייה הערבית, הוקם בשלב מאוחר בהרבה – 1987). ב-16 במאי 1967 הורו המצרים לכוח האו"ם לעזוב את רצועת עזה וסיני וכעבור שבוע, ב-22 במאי, חסמו את מיצרי טיראן שבקצה חצי האי סיני למעבר אוניות ישראליות, כלומר לשייט במים הבינלאומיים של ים סוף לאילת, עיר הנמל הדרומית של ישראל. מצור ימי כמוהו כהצהרת מלחמה. ב-5 ביוני 67, היום הראשון למלחמה, השתלטו כוחות ירדניים על מפקדת האו"ם בירושלים והפגיזו, מירושלים המזרחית בה שלטו מאז הכיבוש ב-48, את ירושלים המערבית שבשליטת ישראל. במקביל החל הצבא הסורי בהרעשת תותחים על יישובי עמק הירדן. בסיום מלחמת ששת הימים כבשה ישראל מירדן ומצריים, לא מהערבים-הפלשתינים, את אותם השטחים שהועברו בשנות ה-90 ע"י ישראל לשליטת הרשות הפלשתינית. הקמת אוטונומיה ערבית-פלשתינית הוא אירוע ראשון בתולדותיהם מאז הכיבוש הערבי בשנת 635 לספירה.
מעולם, לאורך כל ההיסטוריה, לא הייתה קיימת מדינה ערבית - פלשתינית עצמאית. לציין שרוב תושביה הערבים של מדינת ישראל שבגבולות 1967, כלומר אלו המחזיקים בתעודות זהות ישראליות, רואים עצמם תחת שלטון כיבוש, כיון שאינם מכירים בזכות קיומה של מדינת ישראל בכל שטח שהוא.
אמינות במבחן
באחד משיאי תקופת הטרור האחרונה בת 20 השנים, הידועה במונח הערבי "אינתיפאדה" (התקוממות), פרסם השבועון "טיים" (A Land Divided, 25 March, 2002) לוח תאריכים של הסכסוך הישראלי-ערבי כדי להאיר את עיניו של הקורא הבינלאומי הנבוך לגבי סיבת אירועי הדמים במזרח התיכון. ההיסטוריה של הסכסוך החלה לפי ה-"טיים" עם החלטת האו"ם ב-1947 על חלוקתה של פלשתינה בין יהודים וערבים. באבחת מקלדת נגדעה ההיסטוריה משנת 1946, השנה בה חולקה פלשתינה בפעם הראשונה, עם היווסדה של אמירות (ממלכת) עבר הירדן, היא ירדן. נשמטה כליל כרוניקת דמים בת 30 שנה, ימי המנדט הבריטי. תקופה זו אמורה הייתה להיות שלווה לפי לוח הזמנים שהוצג ע"י השבועון, שהרי מדינת ישראל לא הייתה קיימת. לכן, נקודת המוצא של הסכסוך על פי ה"טיים" משוללת בסיס עובדתי-היסטורי.
רדידותו של הוויכוח על זכויות הלאומים העברי והערבי בארץ ישראל, היא פלשתינה, אינה פוסחת על במות תקשורתיות רבות אחרות. רוב המשתתפים, כולל נושאי משרות בכירות המייצגים מתוקף בחירתם או מינויים את הלאום העברי (מונח מדויק יותר מישראלי בימינו), מסתפקים בטיעון בודד מנומק בשטחיות. מטרת מאמר זה היא להציג סדרת טיעונים מבוססי הוכחות. מידע לפני דעה, נתון מאומת ובהמשכו מסקנה ראשונית. הטיעון הראשי הוא: זכותי כעברי להיות ריבון, שליט יחיד, בארץ ישראל שממערב לירדן. ללאום השני, הלאום הערבי, זכויות אזרחיות אך לא זכויות ריבון. מובן שנדרשת נאמנות למדינה מכל בן לאום שהוא על מנת לשמור על זכויותיו. מטרתי להוכיח שאני, כעברי, זכאי לשלוט בשטח שממערב לירדן על פי דין העמים – לפי אמות המידה המוסריות שהן עצמן קבעו.
